אין רק פרשנות אחת לטקסט, כל טקסט הוא תוצר של משא ומתן בין המוען, הנמען והחברה.
הפרשנות של הילדים היא פרשנות לגיטימית ולא צריכים לבקר, כי אין משמעות אחת לטקסט.
הגישה מתייחסת באופן מודגש למשמעויות שהילדים מציעים לתוכניות טלוויזיה מנקודת המבט שלהם. דיוויד בקינגהם הוא אבי הגישה.
בקינגהם טוען שהגישות הפסיכולוגיות, למשל פיאז’ה, מעמידות במרכז את משתנה הגיל וההתפתחות הקוגניטיבית של הילד. למעשה הילדות נתפסת כפונקציה של גיל. אולם לדעתו ילדות היא משהו מורכב יותר ומקושר גם לסביבה שבה הילד גדל, לאישיות שלו, לאופי שלו ולגישה שלו להורים. בקינגהם מראה לדוגמה איך בנות מתבטאות באופן שונה בחברת בנות ובקבוצה מעורבת. ילדים בנוכחות חוקר לא מדברים אותו דבר כמו שמדברים בינם לבין עצמם. לפיכך מתמקד בקינגהם בנקודת המבט של הילדים ובמורכבות של האופן שבו הם תופסים את התכנים ומתייחסים להבדלים בתפיסה ובהבנה בין הילדים ולא רק על סמך התפתחות קוגניטיבית אלה מתייחס להבנה של הילד כתוצר של אינטראקציה ושל המדיום וסביבת הצפייה (ההורים לדוגמה) וגם החוקר עצמו. על משתנה הגיל של פיאז’ה הוא מוסיף את המערכת יחסים הבין אישית שבתוכן הילד חי.
הגישה הפרשנית גורסת שילדים אמנם שונים ממבוגרים, אך זה לא נכון להתייחס אליהם כסוג של מערכת חסרה, אי אפשר לקבוע שהם חלקיים – חסרים כשלב בדרך לבגרות, הם אדם עם כישורים כסוג של שלם אבל אחר. הגישה שמה במרכז את הילד, את הצרכים הרגישויות והמשמעויות שהיא מביאה לידי ביטוי במפגש עם הטלוויזיה.
הגישה הפרשנית טוענת שילדים אינם חסרי אונים, הם מביאים איתם מטענים של ידע, רגש, ניסיון. מצפייה לצפייה, ילד צובר ידע ומריח את המאפיינים של הטלוויזיה. לכל תוכן יכולות להיות מספר צורות של הבנה. מה שמשמעותי עבור מבוגרים הוא לא בהכרח משמעותי ומרכזי עבור הילדים. ולכן בעוד הגישה המגוננת בודקת הבנה של ילדים אל מול מה שהיא מכתיבה כהבנה נכונה, בקינגהם והגישה המפרשת מעדיפים שיטת מחקר של שיחות עם הילדים וניתוחן כדי להעלות מהם את יכולת התפיסה והפרשנות המגוונת של הילדים בהתאם לנקודת המבט שלהם.
