החלק הכי קשה הוא לא לעבור לדירה, אלא הפינוי שלה ומעבר למקום אחר. פינוי דירה יכול להיות תהליך מייגע. אם אתה טוען לחזקה עליה אז בכלל הרבה מים בנהר יעברו עד אשר אתה יכול לראות את עצמך עובר אם בכלל. לכן פינוי דירה הוא תהליך ארוך שיכול להמשיך אפילו כמה שנים. באקספוזיציה של "מדירה לדירה" אנו מתוודעים לדמות הראשית, ולמדים על מאפייניה. מדובר באיש חולה, שאין אנו יודעים מהי מחלתו ומה משמעותה. הרופא, שהפך לאורח קבע בביתו, היה משנה מעת לעת את אבחנותיו ואת התרופות הרצויות, מפני שלא הצליח לקבוע באיזו מחלה מדובר. עולה אפוא אפשרות נוספת; שמחלתו של הדובר איננה אלא "מחלה מטפורית", כלומר מחלה שמעידה על מצב נפשי רעוע. הביטוי הפיזי למחלה מצביע על חולי שהוא למעשה חולי פנימי. בחלקה זה של האקספוזיציה האווירה השלטת היא אווירה של מוות, ייאוש וחששות. עברו ימות החורף, והדובר מתאר את הפריחה והלבלוב מסביב; האביב מתואר מנקודת מבט אמביוולנטית. מחד, יש תיאור של "התרפאות" העולם, והדובר אף מעיד על עצמו שהוטב מצבו. מאידך, יש סייגים בתיאור ההתחדשות – "האדמה…העלתה ציצים ופרחים, עשבים וקוצים" (הקוצים מעידים שאין "שלמות" ברוח האביב, לפחות לא בעיני הדובר). נקודה נוספת שיש להתייחס אליה היא דבריו של הדובר על התינוקות; הוא מתאר בפירוט את התינוקות שזה עתה נולדו, וכעת "מבצבצים מכל בית ובית", ואת זוגות הציפורים שמתאחדים ובונים להם קן. ייתכן שהדובר רוצה להדגיש שבניגוד לסביבתו, הוא עצמו שרוי בבדידות עמוקה, ואין אהבה או זוגיות בחייו. פינוי דירה לא חייב להיות כל כך קשה. הוא יכול להתרחש בכל עת ואם כבר החלטת אז עדיף מוקדם מאשר מאוחר. בסוף הסיפור הדובר מבין שהוא לא שייך לדירה השקטה והמבודדת, ושמקומו האמיתי הוא בדירה ה"אמיתית", במרכז העיר, עם כל הרעש, החום, הזוהמה והכיעור. הוא מבין שעליו להתאחד עם התינוק, להזדהות עם הזולת ועם כאבו, ולחיות את החיים האמיתיים. המגורים בדירה המבודדת והמסוגרת דומים בעיניו למעין מגדל שן מסוגר, שמנותק מזרם החיים (ולכן מסמל, בין השאר, מוות).
