אני מאמין בכבוד הדדי, דוגמא אישית, עצמאות וצחוק ביחד עם הומור כדרך חיים בריאה ונכונה. לדעתי, להבדיל ממקומות עבודה אחרים, כאיש חינוך אתה נדרש להביא את אישיותך למקום העבודה כי במקום הזה אתה עובד בעיקר עם הנפש בניגוד למפעל ששם אתה עובד עם משהו חומרי ופיזי.
מאז שאני ילד הפריע לי מאד ערך הכבוד ההדדי שאנחנו כחברה לא מסוגלים לתת כבוד מינימאלי אחד לשני. זלזול, לעג וכוחניות הם אותם הדברים שלא הסכמתי איתם בילדותי והוקעתי מתוכי וניסיתי גם מסביבתי. אני כבר בכיתה ז' התנשאתי לגובה של 1.75 וכולם חשבו שאני ילד שמשתמש בגופו הפיזי כדי ל"השליט סדר". אבל אני לתומי ניצלתי את זה כדי להגן על חבריי לכיתה ועל ילדים שהיו או שנראו לי חלשים פיזית או חסרי אונים. גדלתי מאז, ולא השתניתי הרבה, היום כמחנך אני מגיב בצורה קשה על הטרדות פיזיות או נפשיות, אירועים של גדולים חזקים על קטנים ואירועים אלימים שבין ילדי הקבוצה. אני חושב שיש לערך הזה המון משמעות בעיני לקיום חברה צודקת או לפחות קבוצה חינוכית.
עוד ערך שנטוע בי מאז שאני זוכר את עצמי כמחנך הוא הדוגמא אישית. לאורך כל הקשרים שהיו ושיש לי עם נערים אני מקפיד על דוגמא אישית שלי ועל כמה שפחות העברת המסר החינוכי אי שם ממרומי ההר. אני משתדל להגיע אל גובה העיניים כמה שניתן ואף פעם לא ראיתי את עצמי מעל נער כזה או אחר. הדוגמא הכי בולטת שאני יכול להצביע עליה היא יום העבודה שיש לחניכים פעם בשבוע. ביום העבודה הזה הם נחלקים למקומות עבודה שונים בתחומי הפנימייה ואני אחראי על הנוי. אני מקפיד לתת לחניכים עבודה בזוגות וגם מקפיד אחרי שאני נותן את ההוראות של המשימות שיש לבצע, לעבוד יחד איתם גם כדי לנצל את זמן האיכות איתם וגם, אולי יותר חשוב, להראות להם שאני איתם וגם אני עובד. אם אני לא שומר על השקט ומקשיב בזמן שהם מדברים, אז אוי לי אם אני אעיר להם על תרבות דיבור…
עצמאות הוא ערך שבחרתי כיוון שאני חושב שבכל ילד מתבגר צריך להיות את הכלי הזה שבעזרתו הוא יוכל להשיג דברים אישיים הקשורים להתפתחותו הנורמאלית. כמו לדוגמא: שמתי לב לנער בקבוצה שכמעט אף פעם אינו אוכל א.בוקר מסודרת מכיוון שהוא תמיד מאחר להגיע לחדר האוכל. ישבתי איתו לשיחה ושם התברר לי שיש לו בעיות בקימה בבוקר. מבירור יותר מעמיק הבחנתי שהוא מודע לכך שאימו מעירה אותו מספר פעמים, אך ללא הועיל. רוח השיחה התחילה לנשוב לכיוונו, הוא הפסיק להאשים את אימו וקנה לעצמו שעון מעורר. שוחחנו על לוחות הזמנים בבוקר ויצאנו לדרך. כבר למחרת הוא סיפר לי שמרוב התרגשות הוא הקדים וקם לפני השעון… הוא מגיע בזמן, מכין לעצמו כריך, יושב לאכול ומרוויח זמן איכות עם חבריו לקבוצה…
עד לפני כמה שנים לא הייתי כותב את הערך הזה, אבל בעקבות שני ספרים של לני רביץ, השקפת עולמי בנוגע לצחוק השתנתה פלאים ואני עושה ככל שביכולתי להביא את ערך זה לעבודתי. אני מאמין באופטימיות ובצחוק (שמחקרים מראים שהוא טוב לבריאות) כדרך חיים וכדרך הסתכלות על עולמנו. אני מחייך ולא רק מבושה, אני צוחק ולא על אנשים אלא איתם. דוגמא שיש לי להביא ממקום העבודה היא היכולת להפוך דברים שעל פניהם אמורים להעציב ולהעכיר את האווירה למשהו שלפחות מסתיים בחיוך. יצאתי איתם השנה לטיול שנתי (כמובן שעם כובע ולא התייבשתי) עם תחילת כל מסלול הייתי מציין את המשפט הבא:"תיזהרו בדרך, תעזרו אחד לשני ואם מישהו נופל, אז שיצעק שהוא נופל" לקראת סוף המסלול בירידה האחרונה, אחת הבנות נפלה ואני שהייתי אחרון מיהרתי לבדוק את מצבה. כשהגעתי היא לא הפסיקה לצחוק, שאלתי אותה בדאגה אבהית אם הכול בסדר והיא ענתה לי שהיא לא הספיקה לצעוק שהיא נפלה…
